המועצה למצוינות חינוכית (NCEE) , גוף שהוקם ע"י גורדון בראון, ראש הממשלה הבריטי, במטרה לפעול כצוות היגוי להכוונת החינוך, פרסמה לפני כשנה תוכנית שמטרתה, שוב, שיפור מערכת החינוך הבריטית. ע"פ התוכנית, בתי הספר התיכוניים באנגליה ידורגו ע"פ מספר הבוגרים שלהם שילמדו באוניברסיטאות המובילות.
מטרות הרפורמה, כפי שהן מופיעות המאמר, הן: הגדלת הלחץ על בתי הספר להקטין את אחוזי הנשירה של בני ה 16, קידום חינוך אקדמי באזורים מעוטי יכולת, השגת סטנדרטים עולמיים בחינוך בבריטניה, והקטנת אחיזתם של בני מעמד הביניים באוניברסיטאות המעולות. ביצוע הרפורמה כולל צעדים כמו איסוף מידע מוקדם על תלמידי תיכון, הקמת שותפויות של בי"ס עם אוניברסיטאות וחברות עסקיות, שיתוף הרשויות המקומיות ובתי הספר הפרטיים ועוד.
יש טעם ללמוד מרפורמות במערכות חינוך עולמיות, כדי ללמוד על המערכת שלנו.
הרפורמה הבריטית החדשה המוצעת היא עוד אחת משורה ארוכה של רפורמות ממשלתיות המופיעות ברחבי העולם המערבי כולו משנות השמונים של המאה העשרים ואילך. רפורמות אלו, המאפיינות את הזרם הניאו- ליבראלי, מבטאות בראש ובראשונה את אי הנחת הכללית ממערכות החינוך, הנתפסת כקפואה ולא רלבנטית להתפתחות המודרנית, ואת החיפוש אחר הכלי שיפתור, אחת ולתמיד, את כל הבעיות. הרפורמות הממשלתיות המודרניות מונעות ע"י האמונה שהחינוך צריך להיות בלב העשייה הממשלתית, שהמדיניות צריכה לשרת את הרבים ולא את המעטים, שסטנדרטים חשובים יותר מאשר המבנים, שהתערבות תהיה ביחס הפוך להצלחה, שתופגן חוסר סובלנות כלפי ביצועים כושלים, ושהממשלה תשתף פעולה עם כל מי שמחויב להעלאת הסטנדרטים (DfEE, 1997). אמונות אלו, שהן חלק מהתפיסות המאפיינות את מקדמי הגלובליזציה (כמו קרן המטבע הבינלאומית, הממליצה למדינות על שינויים בתחומי החינוך, כחלק מצעדים להשבחת כלכלתן), הופכות את החינוך למרכיב חיוני במדיניותן של ממשלות (Educational Regime"" ), ויש להן מאפיינים דומים במדינות רבות. ההסתכלות על החינוך דרך עקרונות המנג'ריאליזם (ניהוליות) מניחה שיש לבנות מבנה ארגוני תואם לחברה, שעל ידי ביזור יינתן לבתי הספר חופש להתנהל באופן פרואקטיבי, באמות מידה רציונאליות, ע"פ סטנדרטים מדידים. הניאו ליבראליזם גורס התערבות ממשלתית שמטרתה יצירת התנהלות "טבעית", ללא התערבות ממשלתית ותוך ניצול מנגנוני השוק החופשי, מעל ראשה של הפקידות והבירוקרטיה שלה. אמונות, תפיסות ואידיאולוגיות אלו הניבו שורה ארוכה של רפורמות, שעד כה לא הניחו את דעת מבקרי מערכות החינוך השונות ורובן כבר הוחלפו, ברפורמות חדשות.
הרפורמות הללו מבוססות על מספר הנחות יסוד, שלכל הפחות - שנויות במחלוקת:
? נתן לקיים שוויון ובחירה בעת ובעונה אחת.
? נתן להשפיע על תהליכי מיקרו באמצעות תהליכי מאקרו ארגוניים, משפטיים, וכלכליים.
? נתן לקיים בחינוך שוק ניאו-קלאסי (משק משוכלל) המבוסס על: נזילות גבוהה של המוצר או השירות, נאמנות נמוכה, מידע זמין, ידע ע"מ לפרש את המידע, התנהגות רציונאלית.
מבקרי הרפורמות, רובם מהתחום הסוציולוגי, טוענים שמקורם של הפערים בחינוך אינו בחצר בית הספר, ושללא טיפול מקיף בבעיות העוני בחברה, שום רפורמה לא תצליח לסגור את הפערים (לדוגמה: Sadovnik, Dworkin, Gamoran, Hasllinsn, Scott, 2008:). חלק גדול מהרפורמות "מאבדות גובה" תוך שנתיים-שלוש, בשל שינויים פוליטיים, קשיים תקציביים, קיצור תקופת הזמן המוקצבת להן ועוד. עד מהרה חוזרת המערכת לדפוסי הפעולה הרגילים או שמתגלות בשטח תקלות גדולות מן הבעיות שהרפורמה באה לפתור. "כגודל הניסיון לתבוע שליטה, כך גודל הפוטנציאל לעמימויות הפועלות נגדו" (Hoyle, Wallace, 2005: pp: 94-95).
הרפורמה החדשה, המוצגת במאמר, אכן עומדת בכל המאפיינים את הרפורמות המתוארות, והיא מנסה, בדרכה, לענות על כל הקריטריונים של רפורמה מוצלחת:
1. היא פרי תכנון של מועצה ציבורית (למצוינות בחינוך) ששותפים בה בכירי הממשל (ראש הממשלה ושרים), האקדמיה וחברות גדולות, ומעמידה את החינוך כנושא מרכזי בפעילות הממשלה.
2. היא מבוססת על ההנחה שההשכלה הגבוהה המעולה היא המפתח להצלחה.
3. היא מיועדת ל 600 בתי ספר ציבוריים תת-משיגים, ומעמידה בפניהם הגדרה ברורה של הסטנדרט לפיו יבחנו - מספר הבוגרים שיתקבל לאוניברסיטאות עילית- מתוך אמונה שהמנהלים ייענו לאתגר, ויעשו את הדרוש כדי להצליח במשימה. מצד אחד, זו מדיניות מודרנית יחסית, השואפת להגדיל את שוויון ההזדמנויות על ידי התמקדות בתוצאות התהליך החינוכי ולא בתשומות ; המטילה את האחריות לכך על בית הספר והרשויות ולא על התלמיד והוריו. מצד שני זהו צעד מנג'ריאליסטי, המניח שהמנהלים יאלצו לשפר את הביצועים הנדרשים כדי לעמוד בתחרות, ולשם כך יפעילו את כישוריהם הניהוליים.
4. היא מציבה בפני בתי הספר סטנדרט ברור, ומטרתה להשיג סטנדרטים בינלאומיים של הצטיינות חינוכית.
5. היא מיועדת להגדיל את השוויון החברתי ולהקטין את הפער החברתי, על ידי איתורם של תלמידים בעלי פוטנציאל גם באוכלוסיות מעוטות יכולת, וקידומם להשכלה אקדמית, שעד כה הייתה נחלתם של בני מעמד הביניים ובוגרי בתי הספר הפרטיים. לכאורה, יש כאן מעבר לניעות תחרותית, כולל מניעת נשירה של תלמידים.
6. היא מיועדת לתרום לבחירת ההורים בבתי הספר, על ידי דרוג בתי הספר ע"פ קריטריון אובייקטיבי, שיאפשר להורים שיקול רציונאלי בבחירתם. הנחת המוצא היא קיומה של תחרות שיווקית בין בתי הספר, המתחרים זה בזה על מספרי תלמידים.
7. היא מעודדת שיתוף האוניברסיטאות וחברות עסקיות גדולות במועצות המנהלים של בתי הספר ובתהליכים המתרחשים בהם.
מאידך, התוכנית סובלת מאותן בעיות של רפורמות קודמות. אם נתייחס ל"תנאים שרפורמות תצלחנה ע"פ אלמור (Elmore ), הקשיים ברורים:
1. "בניית מכשירי יכולת והגדרות לבתי"ס משתפרים להבדיל ממצליחים" - אין בתכנית ביטוי למימד השיפור של בתי הספר (לפחות ע"פ הכתוב בכתבה) - המצליחים "לוקחים את כל הקופה".
2. "בניית מערכות אחריותיות לא שרירותיות ולא ליניאריות, המבוססות על מחקר מעמיק"- מוצגת מערכת של איתור ותמיכה בתלמידים בעלי פוטנציאל, והעלאת הציפיות הכלליות של תלמידים מאזורים מעוטי יכולת להשכלה גבוהה איכותית - כמנגנון שישביח את כל מערכת החינוך.
3. "התייחסות חדשה (ויקרה) להכשרת מנהלים ומורים" - גם ברפורמה זו יש ציפייה ששינוי ברמת המקרו יעשה את השינוי. למרות שכל המחקרים ממקדים את המשקל של המורה הבודד בכיתתו כמפתח להצלחה חינוכית, התוכנית מניחה שהמערכת תעשה "את מה שנחוץ" כדי לעמוד בסטנדרטים החדשים, ללא צורך בהשקעה נוספת בשיפור ההוראה.
4. "דיון מקיף על מהות החינוך הציבורי והגדרות חדשות, כולל מבוססות-חוק" - מהכתבה עולה שב"מועצה למצוינות חינוכית" התקיימו דיונים, אולם קשה להתרשם שהדיון חרג ויצר דיון ציבורי פתוח בהגדרות חדשות לחינוך הציבורי.
התוכנית מבטאת אמונה שאם התלמידים האמורים יבקרו באוניברסיטאות, יזכו להכוונה מקצועית נכונה ויאותרו בזמן, הם יתגברו על הפער הכלכלי, התרבותי והחינוכי, ויעשו את דרכם ללימודים באוניברסיטאות העילית של בריטניה. אין התייחסות לפער המילולי העצום שבין האוכלוסיות החלשות לחזקות, כבר בכניסה למערכת החינוך, הקובע מראש את אופק ההתקדמות ההשכלתית של התלמידים השונים. אין התייחסות ל"גורילה השוקלת 600 פאונד" של העוני (Sadovnik, Dworkin, Gamoran, Hasllinsn, Scott, 2008: 372) , המעיקה על כל בית ספר המנסה ליישם רפורמה. זו רפורמה המתמקדת בבתי הספר התת-משיגים, ואלה הם בדיוק בתי הספר שחולשתם מקשה על הצלחת רפורמות לאורך זמן ועל שימורם של תורמים ותומכים עסקיים. בתי הספר גם עלולים לחפש דרכים לתמרן את המערכת ע"י מציאת מנגנון ממיין תלמידים, כדי לשפר את ביצועיהם על מנת לזכות בסל התמיכה. ניתן להתרשם שמדובר ברפורמה פשטנית מידי, שתתרכז יותר באיתור תלמידים בעלי פוטנציאל ובקידומם, כמיטב מסורת "הניעות החברתית בחסות" הבריטית. בסופו של דבר מבהיר פרופ' ריק טריינור, נשיא אוניברסיטת UK : "אוניברסיטאות עושות מאמצים גדולים לחפש פוטנציאל, אך אינן יכולות לקבל אנשים שאינם מתאימים."
לטעמי, הבעיה של מערכת החינוך היא לדאוג שכמה שיותר תלמידים יהיו ראויים יותר, בזכות, לחינוך אקדמי, ובכתבה לא מובהר מה יהיו התהליכים הפדגוגיים שיעשו את השינוי העיקרי הזה..
בהשוואה לנעשה בישראל, דומה שהנגישות של מערכת החינוך האקדמית בישראל גבוהה לכל האוכלוסייה כבר כעת. מנגנונים המקדמים עולים ובני מיעוטים קיימים ברוב האוניברסיטאות, ומערכת מלגות מפותחת אמורה לסייע לתלמידים מוכשרים מעוטי יכולת ולבוגרי צבא. על כן, נראה לי שניסיון לשפר את מערכת החינוך התיכונית בישראל, לא יוכל להתבסס על עקרונות דומים לאלו של הרפורמה הבריטית. יתר על כן, הבחירה בין בתי הספר בארץ עדיין מצומצמת מאוד, ועל כן אין אפשרות לנצל מנגנון של דרוג בתי ספר לשם דרבונם להשתפר. ניסיון לתמרץ בתי ספר ע"י דרוג כזה או אחר, עלול להגביר את ההנשרה של תלמידים או את אי קליטתם של תלמידים מרקע מעוט יכולת, עולים וכדומה. מצד שני, כל רפורמה שתיצור שיתופי פעולה בין האוניברסיטאות, חברות עסקיות ובתי הספר - עשוי להיות צעד מקדם וממנף לבתי הספר. קיימים מספר דגמים שנוסו בהצלחה, כמו "נוער שוחר מדע" מצד אחד ו"יזמים צעירים" מצד שני, אולם אלה עדיין בשוליים ואינם עושים שינוי של ממש.
סיכום זמני: הניסיון של ממשלות סביב הגלובוס ליצר רפורמות חינוכיות במטרה לאפשר נגישות רבה יותר, שוויון הזדמנויות ושיפור בהישגים, הוא ניסיון שאפתני ונוגע ללב. אין ספק שלהתערבות הממשלתית, המשלבת כפיית אידיאולוגיה וחזון, הצבת סטנדרטים, חקיקה ומימון - יש השפעה רבה על המערכת והתנהלותה. עם זאת, המטרות הנשגבות ביותר לא מושגות ויש מקום לברר מדוע. אפשר וזו היא חולשתה של התערבות שאינה מעמיקה מספיק, אינה מתמידה מספיק ואינה משולבת בהסכמה מקיפה של כל הגורמים. יתכן ויש צורך להגביל את הצפיות ולצמצם את המטרות. יתכן שלא כל המין האנושי יכול לעמוד בציפיות המדינאים והמחנכים, ושהמטרה שכולם יגיעו לאוניברסיטאות תושג רק ע"י הורדת רמת המוסדות האקדמאיים. יתכן שהסוציולוגים צודקים, ולפני שמצמצמים את הפערים הכלכליים ע"י שיפור ההשכלה, יש לשפר את ההשכלה על ידי צמצום הפערים (בתחומי הכנסה, דיור, בריאות ועוד) תחילה... אולי בכלל צדק מארכס, וההוויה (של ההורים) היא זו שקובעת את ההכרה (של הילדים) ולא להיפך. אולם חלוקה אחרת של העושר הלאומי מנוגדת לחלוטין לתפיסות הגלובאליסטיות, ועל כן אינה באה בחשבון. ויתכן שיש להסתפק בכך שהממשלות תעשנה כמיטב יכולתן, מתוך הכרה שאחת לכמה שנים יהיה צורך ליצר תוכנית חדשה...
מטרות הרפורמה, כפי שהן מופיעות המאמר, הן: הגדלת הלחץ על בתי הספר להקטין את אחוזי הנשירה של בני ה 16, קידום חינוך אקדמי באזורים מעוטי יכולת, השגת סטנדרטים עולמיים בחינוך בבריטניה, והקטנת אחיזתם של בני מעמד הביניים באוניברסיטאות המעולות. ביצוע הרפורמה כולל צעדים כמו איסוף מידע מוקדם על תלמידי תיכון, הקמת שותפויות של בי"ס עם אוניברסיטאות וחברות עסקיות, שיתוף הרשויות המקומיות ובתי הספר הפרטיים ועוד.
יש טעם ללמוד מרפורמות במערכות חינוך עולמיות, כדי ללמוד על המערכת שלנו.
הרפורמה הבריטית החדשה המוצעת היא עוד אחת משורה ארוכה של רפורמות ממשלתיות המופיעות ברחבי העולם המערבי כולו משנות השמונים של המאה העשרים ואילך. רפורמות אלו, המאפיינות את הזרם הניאו- ליבראלי, מבטאות בראש ובראשונה את אי הנחת הכללית ממערכות החינוך, הנתפסת כקפואה ולא רלבנטית להתפתחות המודרנית, ואת החיפוש אחר הכלי שיפתור, אחת ולתמיד, את כל הבעיות. הרפורמות הממשלתיות המודרניות מונעות ע"י האמונה שהחינוך צריך להיות בלב העשייה הממשלתית, שהמדיניות צריכה לשרת את הרבים ולא את המעטים, שסטנדרטים חשובים יותר מאשר המבנים, שהתערבות תהיה ביחס הפוך להצלחה, שתופגן חוסר סובלנות כלפי ביצועים כושלים, ושהממשלה תשתף פעולה עם כל מי שמחויב להעלאת הסטנדרטים (DfEE, 1997). אמונות אלו, שהן חלק מהתפיסות המאפיינות את מקדמי הגלובליזציה (כמו קרן המטבע הבינלאומית, הממליצה למדינות על שינויים בתחומי החינוך, כחלק מצעדים להשבחת כלכלתן), הופכות את החינוך למרכיב חיוני במדיניותן של ממשלות (Educational Regime"" ), ויש להן מאפיינים דומים במדינות רבות. ההסתכלות על החינוך דרך עקרונות המנג'ריאליזם (ניהוליות) מניחה שיש לבנות מבנה ארגוני תואם לחברה, שעל ידי ביזור יינתן לבתי הספר חופש להתנהל באופן פרואקטיבי, באמות מידה רציונאליות, ע"פ סטנדרטים מדידים. הניאו ליבראליזם גורס התערבות ממשלתית שמטרתה יצירת התנהלות "טבעית", ללא התערבות ממשלתית ותוך ניצול מנגנוני השוק החופשי, מעל ראשה של הפקידות והבירוקרטיה שלה. אמונות, תפיסות ואידיאולוגיות אלו הניבו שורה ארוכה של רפורמות, שעד כה לא הניחו את דעת מבקרי מערכות החינוך השונות ורובן כבר הוחלפו, ברפורמות חדשות.
הרפורמות הללו מבוססות על מספר הנחות יסוד, שלכל הפחות - שנויות במחלוקת:
? נתן לקיים שוויון ובחירה בעת ובעונה אחת.
? נתן להשפיע על תהליכי מיקרו באמצעות תהליכי מאקרו ארגוניים, משפטיים, וכלכליים.
? נתן לקיים בחינוך שוק ניאו-קלאסי (משק משוכלל) המבוסס על: נזילות גבוהה של המוצר או השירות, נאמנות נמוכה, מידע זמין, ידע ע"מ לפרש את המידע, התנהגות רציונאלית.
מבקרי הרפורמות, רובם מהתחום הסוציולוגי, טוענים שמקורם של הפערים בחינוך אינו בחצר בית הספר, ושללא טיפול מקיף בבעיות העוני בחברה, שום רפורמה לא תצליח לסגור את הפערים (לדוגמה: Sadovnik, Dworkin, Gamoran, Hasllinsn, Scott, 2008:). חלק גדול מהרפורמות "מאבדות גובה" תוך שנתיים-שלוש, בשל שינויים פוליטיים, קשיים תקציביים, קיצור תקופת הזמן המוקצבת להן ועוד. עד מהרה חוזרת המערכת לדפוסי הפעולה הרגילים או שמתגלות בשטח תקלות גדולות מן הבעיות שהרפורמה באה לפתור. "כגודל הניסיון לתבוע שליטה, כך גודל הפוטנציאל לעמימויות הפועלות נגדו" (Hoyle, Wallace, 2005: pp: 94-95).
הרפורמה החדשה, המוצגת במאמר, אכן עומדת בכל המאפיינים את הרפורמות המתוארות, והיא מנסה, בדרכה, לענות על כל הקריטריונים של רפורמה מוצלחת:
1. היא פרי תכנון של מועצה ציבורית (למצוינות בחינוך) ששותפים בה בכירי הממשל (ראש הממשלה ושרים), האקדמיה וחברות גדולות, ומעמידה את החינוך כנושא מרכזי בפעילות הממשלה.
2. היא מבוססת על ההנחה שההשכלה הגבוהה המעולה היא המפתח להצלחה.
3. היא מיועדת ל 600 בתי ספר ציבוריים תת-משיגים, ומעמידה בפניהם הגדרה ברורה של הסטנדרט לפיו יבחנו - מספר הבוגרים שיתקבל לאוניברסיטאות עילית- מתוך אמונה שהמנהלים ייענו לאתגר, ויעשו את הדרוש כדי להצליח במשימה. מצד אחד, זו מדיניות מודרנית יחסית, השואפת להגדיל את שוויון ההזדמנויות על ידי התמקדות בתוצאות התהליך החינוכי ולא בתשומות ; המטילה את האחריות לכך על בית הספר והרשויות ולא על התלמיד והוריו. מצד שני זהו צעד מנג'ריאליסטי, המניח שהמנהלים יאלצו לשפר את הביצועים הנדרשים כדי לעמוד בתחרות, ולשם כך יפעילו את כישוריהם הניהוליים.
4. היא מציבה בפני בתי הספר סטנדרט ברור, ומטרתה להשיג סטנדרטים בינלאומיים של הצטיינות חינוכית.
5. היא מיועדת להגדיל את השוויון החברתי ולהקטין את הפער החברתי, על ידי איתורם של תלמידים בעלי פוטנציאל גם באוכלוסיות מעוטות יכולת, וקידומם להשכלה אקדמית, שעד כה הייתה נחלתם של בני מעמד הביניים ובוגרי בתי הספר הפרטיים. לכאורה, יש כאן מעבר לניעות תחרותית, כולל מניעת נשירה של תלמידים.
6. היא מיועדת לתרום לבחירת ההורים בבתי הספר, על ידי דרוג בתי הספר ע"פ קריטריון אובייקטיבי, שיאפשר להורים שיקול רציונאלי בבחירתם. הנחת המוצא היא קיומה של תחרות שיווקית בין בתי הספר, המתחרים זה בזה על מספרי תלמידים.
7. היא מעודדת שיתוף האוניברסיטאות וחברות עסקיות גדולות במועצות המנהלים של בתי הספר ובתהליכים המתרחשים בהם.
מאידך, התוכנית סובלת מאותן בעיות של רפורמות קודמות. אם נתייחס ל"תנאים שרפורמות תצלחנה ע"פ אלמור (Elmore ), הקשיים ברורים:
1. "בניית מכשירי יכולת והגדרות לבתי"ס משתפרים להבדיל ממצליחים" - אין בתכנית ביטוי למימד השיפור של בתי הספר (לפחות ע"פ הכתוב בכתבה) - המצליחים "לוקחים את כל הקופה".
2. "בניית מערכות אחריותיות לא שרירותיות ולא ליניאריות, המבוססות על מחקר מעמיק"- מוצגת מערכת של איתור ותמיכה בתלמידים בעלי פוטנציאל, והעלאת הציפיות הכלליות של תלמידים מאזורים מעוטי יכולת להשכלה גבוהה איכותית - כמנגנון שישביח את כל מערכת החינוך.
3. "התייחסות חדשה (ויקרה) להכשרת מנהלים ומורים" - גם ברפורמה זו יש ציפייה ששינוי ברמת המקרו יעשה את השינוי. למרות שכל המחקרים ממקדים את המשקל של המורה הבודד בכיתתו כמפתח להצלחה חינוכית, התוכנית מניחה שהמערכת תעשה "את מה שנחוץ" כדי לעמוד בסטנדרטים החדשים, ללא צורך בהשקעה נוספת בשיפור ההוראה.
4. "דיון מקיף על מהות החינוך הציבורי והגדרות חדשות, כולל מבוססות-חוק" - מהכתבה עולה שב"מועצה למצוינות חינוכית" התקיימו דיונים, אולם קשה להתרשם שהדיון חרג ויצר דיון ציבורי פתוח בהגדרות חדשות לחינוך הציבורי.
התוכנית מבטאת אמונה שאם התלמידים האמורים יבקרו באוניברסיטאות, יזכו להכוונה מקצועית נכונה ויאותרו בזמן, הם יתגברו על הפער הכלכלי, התרבותי והחינוכי, ויעשו את דרכם ללימודים באוניברסיטאות העילית של בריטניה. אין התייחסות לפער המילולי העצום שבין האוכלוסיות החלשות לחזקות, כבר בכניסה למערכת החינוך, הקובע מראש את אופק ההתקדמות ההשכלתית של התלמידים השונים. אין התייחסות ל"גורילה השוקלת 600 פאונד" של העוני (Sadovnik, Dworkin, Gamoran, Hasllinsn, Scott, 2008: 372) , המעיקה על כל בית ספר המנסה ליישם רפורמה. זו רפורמה המתמקדת בבתי הספר התת-משיגים, ואלה הם בדיוק בתי הספר שחולשתם מקשה על הצלחת רפורמות לאורך זמן ועל שימורם של תורמים ותומכים עסקיים. בתי הספר גם עלולים לחפש דרכים לתמרן את המערכת ע"י מציאת מנגנון ממיין תלמידים, כדי לשפר את ביצועיהם על מנת לזכות בסל התמיכה. ניתן להתרשם שמדובר ברפורמה פשטנית מידי, שתתרכז יותר באיתור תלמידים בעלי פוטנציאל ובקידומם, כמיטב מסורת "הניעות החברתית בחסות" הבריטית. בסופו של דבר מבהיר פרופ' ריק טריינור, נשיא אוניברסיטת UK : "אוניברסיטאות עושות מאמצים גדולים לחפש פוטנציאל, אך אינן יכולות לקבל אנשים שאינם מתאימים."
לטעמי, הבעיה של מערכת החינוך היא לדאוג שכמה שיותר תלמידים יהיו ראויים יותר, בזכות, לחינוך אקדמי, ובכתבה לא מובהר מה יהיו התהליכים הפדגוגיים שיעשו את השינוי העיקרי הזה..
בהשוואה לנעשה בישראל, דומה שהנגישות של מערכת החינוך האקדמית בישראל גבוהה לכל האוכלוסייה כבר כעת. מנגנונים המקדמים עולים ובני מיעוטים קיימים ברוב האוניברסיטאות, ומערכת מלגות מפותחת אמורה לסייע לתלמידים מוכשרים מעוטי יכולת ולבוגרי צבא. על כן, נראה לי שניסיון לשפר את מערכת החינוך התיכונית בישראל, לא יוכל להתבסס על עקרונות דומים לאלו של הרפורמה הבריטית. יתר על כן, הבחירה בין בתי הספר בארץ עדיין מצומצמת מאוד, ועל כן אין אפשרות לנצל מנגנון של דרוג בתי ספר לשם דרבונם להשתפר. ניסיון לתמרץ בתי ספר ע"י דרוג כזה או אחר, עלול להגביר את ההנשרה של תלמידים או את אי קליטתם של תלמידים מרקע מעוט יכולת, עולים וכדומה. מצד שני, כל רפורמה שתיצור שיתופי פעולה בין האוניברסיטאות, חברות עסקיות ובתי הספר - עשוי להיות צעד מקדם וממנף לבתי הספר. קיימים מספר דגמים שנוסו בהצלחה, כמו "נוער שוחר מדע" מצד אחד ו"יזמים צעירים" מצד שני, אולם אלה עדיין בשוליים ואינם עושים שינוי של ממש.
סיכום זמני: הניסיון של ממשלות סביב הגלובוס ליצר רפורמות חינוכיות במטרה לאפשר נגישות רבה יותר, שוויון הזדמנויות ושיפור בהישגים, הוא ניסיון שאפתני ונוגע ללב. אין ספק שלהתערבות הממשלתית, המשלבת כפיית אידיאולוגיה וחזון, הצבת סטנדרטים, חקיקה ומימון - יש השפעה רבה על המערכת והתנהלותה. עם זאת, המטרות הנשגבות ביותר לא מושגות ויש מקום לברר מדוע. אפשר וזו היא חולשתה של התערבות שאינה מעמיקה מספיק, אינה מתמידה מספיק ואינה משולבת בהסכמה מקיפה של כל הגורמים. יתכן ויש צורך להגביל את הצפיות ולצמצם את המטרות. יתכן שלא כל המין האנושי יכול לעמוד בציפיות המדינאים והמחנכים, ושהמטרה שכולם יגיעו לאוניברסיטאות תושג רק ע"י הורדת רמת המוסדות האקדמאיים. יתכן שהסוציולוגים צודקים, ולפני שמצמצמים את הפערים הכלכליים ע"י שיפור ההשכלה, יש לשפר את ההשכלה על ידי צמצום הפערים (בתחומי הכנסה, דיור, בריאות ועוד) תחילה... אולי בכלל צדק מארכס, וההוויה (של ההורים) היא זו שקובעת את ההכרה (של הילדים) ולא להיפך. אולם חלוקה אחרת של העושר הלאומי מנוגדת לחלוטין לתפיסות הגלובאליסטיות, ועל כן אינה באה בחשבון. ויתכן שיש להסתפק בכך שהממשלות תעשנה כמיטב יכולתן, מתוך הכרה שאחת לכמה שנים יהיה צורך ליצר תוכנית חדשה...
איש חינוך, מורה, מנהל בית ספר.
M.A. במנהל החינוך (אוניברסיטת ת"א)
מרצה בנושאי חינוך
M.A. במנהל החינוך (אוניברסיטת ת"א)
מרצה בנושאי חינוך
